פסטיבל דאסרה בהודו - העלילה העיקרית

הודו, יש אומרים, היא פסטיבל אחד גדול. חגיגה של צבעים, ריחות, טעמים וצלילים המציפים את חושיו של המטייל שבא זה מקרוב. בתוך הפסטיבל החושני של חיי היומיום יש עתות שבהן החגיגה גוברת עוד יותר. בייחוד כשנקלעים, בלי תכנון מוקדם, לחג דתי כזה או אחר. אז אתם מוצאים עצמכן בפסטיבל המתרחש בתוך פסטיבל. חגים דתיים בהודו ישנם למכביר. ברובם הם חגים מקומיים, אחרים נחגגים בכל רחבי הודו. אך גם אלו האחרונים נחגגים בצורה שונה בין אזור לאזור.
אחד הפסטיבלים הבולטים בהודו הוא הדאסרה (Dussehra) שמתקיים בדרך כלל בחודש אוקטובר. זהו היום העשירי והאחרון בפסטיבל שנמשך עשרה ימים ומתקיים בכל רחבי הודו. הדאסרה מביאה לידי ביטוי צורות רבות של פעילות טקסית המשתנות מאזור לאזור ונותנות לפסטיבל תווי היכר מקומיים. על הצורות המקומיות שהפסטיבל לובש, סיפרנו במקום אחר. במאמר זה נתמקד בעלילה העיקרית של החג.
לדאסרה וריאציות שונות. ואולם, אם מאחורי כל הצורות עומדת תמה מרכזית משותפת המשמשת כעילה וכסיבה לפסטיבל הרי זו מתארת את המאבק הנצחי בין הטוב והרע בעולם ואת תבוסתו ההכרחית של הרע. תמה זו מתוארת בשני סיפורים מקבילים, המשמשים כל אחד בנפרד כעלילה מיתולוגית מרכזית וכציר לפולחנים העיקריים.
הסיפור הראשון עומד במרכז הפולחן של חסידי וישנו (Vishnu), האל המשמר את העולם ומקיים אותו בכוח נאורותו וברכתו. הסיפור השני עומד במרכז הפולחן של חסידי שיווה (Siva), האל המחריב את העולם, או ליתר דיוק, האל המחולל שינוי מתמיד בעולם. שינוי הכרוך בהרס וביצירה המשולבים זה בזה לבלי הפרד. לשני האלים הללו, שהם החשובים בפנתיאון ההינדואיסטי, תצורות פולחן מקבילות המתחרות זו בזו בכל מקום ובכל זמן, קל וחומר בפסטיבלים כדוגמת הדאסרה.
חסידי האל שיווה חוגגים בדאסרה את נצחונה של האלה דורגה (Durga), אשתו של שיווה, על מהישה-אסורה (Mahisa-Asura) - דמון שלבש תצורת תאו. דורגה, שהיא מן האלות הפופולריות ביותר בהודו, מייצגת אלה תוקפנית ולוחמנית של אשת שיווה (זו לובשת צורות שונות החל מדמות רכה ומעודנת תחת השם פרוואטי וכלה בדמות קשה ואכזרית כקאלי). הסיפורת המיתולוגית מספרת שהדמון מהישה-אסורה צבר כוחות עצומים עד כדי כך שהאלים התקשו לנצחו. לעזרתם התגייסה דורגה, שלבשה את תצורתה הלוחמנית וכשהיא מצוידת בכלי הנשק של כל האלים הצליחה בקרב שנמשך עשרה ימים להביס את הדמון-תאו.
עלילה תמימה זו, שהקנתה לפסטיבל הדאסרה את שמו (עשר), עומדת במרכז הפולחן השיוואיסטי. בכל רחבי צפון הודו מוקמים אוהלים שבמרכזם מוצבים פסלים של האלה דורגה ושל הדמון-תאו. מדי ערב נישאות דרשות דתיות חוצבות להבות על אודות ניצחון הטוב על הרע בפני קהל מאזינים רב שגודש את אוהל הכינוסים. הכינוס מסתיים בדרך כלל בשירה דתית נלהבת. במשך כל הימים הללו ראשה של האלה מוסתר והוא נחשף לראשונה בפני המאמינים ביום העשירי, שבו הביסה האלה את הדמון. רק אז נגלית האלה בצורתה המלאה למאמיניה לרגע חטוף אחד.
במקביל, פסלים נאים של האלה שהוכנו מבעוד מועד מחומרים מתכלים נלקחים בתהלוכות רבות רושם לנהר הקרוב ומושלכים למים. כשמתבוננים בפסלים הנישאים בזרם אי אפשר שלא לתהות אם כל המאמץ שהוקדש להכנת הפסלים הושקע רק כדי לכלותם ברגע קצר אחד. אך בשביל ההודים המשמעות היא אחרת. הזמניות של הפסל והנצחיות של זרם המים המטהר, או לחלופין אי-קביעותו של הקבוע וקביעותו של המשתנה, שניהם מסומלים בפסלה של דורגה המתפורר עוד בטרם הוא שוקע אל מתחת לפני המים.

האלה דורגה במקדש ארעי שהוקם לפסטיבל הדאסרה. האלה הנלחמת ברוע שבעולם נעזרת בטילים באליסטיים המוצגים ברקע | צילום: ניסו קדם

לחסידי וישנו יש סיבה משלהם לחגיגה. זו קשורה לשחרורה של סיטה (Sita) בידי ראמא (Rama) משביה אצל הדמון ראוונה (Ravana). ראמא, שהוא אחד מגלגוליו של האל וישנו, הוא גיבורו של אפוס הודי גדול – הראמאיאנה. על פי הסיפור, המוכר לכל הודי מינקותו, ראמא, שהוא נסיך ודגם של אדם מושלם, נשוי לסיטה שהיא אשת חיקו וכמובן גם דגם של האשה המושלמת. רצה הגורל וסיטה נחטפת בידי ראוונה מלך השדים ללאנקה (כיום סרי-לנקה) ומוחזקת בארמונו במשך תשעה חודשים. במהלך הזמן הזה ראמא מחפש אחריה. חיפושיו מובילים אותו להרפתקאות שונות ומשונות שבסופן הוא מצליח לאתרה בסיועו של קוף נאמן (האנומן). במלחמה שנערכת בין ראמא וצבאו לראוונה, האחרון מובס וראמא משחרר את סיטה משביה.
בעלילה הסבוכה של האפוס יש עליות ומורדות, המעוררות תהיה אם שלמות מוסרית היא בהישג ידו של אדם כלשהו, ואפילו יהא זה האל ראמא בכבודו ובעצמו. אך בסופו של דבר, הכלל שדינם של הרוע והעוול להיות מובסים בידי הטוב והצודק שב ומאושר מחדש גם כאן.
העלילה האפית של הראמאיאנה עומדת במרכז הפולחן הווישנואיסטי בדאסרה. במהלך עשרת ימי החג, מצווים חסידי וישנו לחזור ולקרוא את הראמאיאנה מתחילתה ועד סופה. מדי ערב משפחות מתכנסות בביתן והמולת קולות של קריאת האפוס עולה מחלונותיהם של בתים רבים.
המאמינים מצווים גם לחזור ולשחזר את עלילות ראמא בדרמות ציבוריות. במות תיאטרון מוקמות באתרים רבים ובהם מוצגת עלילת הראמאיאנה מדי ערב בכיכובם של ילדים המחופשים לדמויות האפיות. באופן מעניין כל התפקידים של ה"טובים" מופקדים בידי ילדים, בעוד אלו של ה"רעים" ובמיוחד התפקיד של ראוונה מלך השדים בעל עשרת הראשים תמיד משוחקים על ידי אדם בוגר. שיא הפסטיבל של הווישנואסטים גם הוא ביום העשירי, כאשר בובות קש ענקיות של השד ראוונה ובניו נשרפות בחוצות הערים לקול צהלת ההמונים.

--------------------------------------------------------------------------
למאמרים נוספים על הודו לחץ על הקישורים הבאים:
פסטיבל דאסרה בהודו - החגיגות האזוריות