תרבות עמק האינדוס

ממצא ארכיאולוגי שהתגלה באקראי ב-1875 - חותמת ועליה עיטור של חיה וסימני כתב מפותח - רמז על קיומה של תרבות גבוהה ובלתי מוכרת שהתקיימה בעמק האינדוס. חפירות שנערכו מאוחר יותר (החל מ-1924 בידי סיר ג'ון מארשל) חשפו עשרות רבות של אתרי התיישבות, שהחשובים בהם הם חרפה (Harapa) באזור הפנג'ב הפקיסטני כיום ומוהנג'ו-דארו (Mohenjgo-Daro) באזור סינד, קליבנגן (Kalibangan) בהודו, מהרגה (Meherga) שמצפון למוהנג'ו-דארו ועוד. בסך הכול נחשפו יותר מ-60 אתרים, ועוד היד נטויה.
השרידים שנמצאו מעידים על קיומה של ציוויליזציה גבוהה, בעלת מנגנון פוליטי ריכוזי יעיל ומתוכנן ששלט על אזור שאורכו כ-1,600 קילומטר לאורך נהר האינדוס. איננו יודעים אם הייתה זו ממלכה אחת או כמה ממלכות נפרדות, אך האחידות התכנונית מעידה על האפשרות שמדובר במערכת אחת או בכמה מערכות מתואמות ודומות.

מערך האתרים מעיד על מבנה גיאוגרפי-היררכי של עיר גדולה שעמדה בלב מערכת של כפרים. שתי ערים גדולות במיוחד נמצאו בחפירות: חרפה ומוהנג'ו-דארו, הבנויות בתכנון אורבני דומה. העיר מוהנג'ו-דארו (שמשמעות שמה "גבעת המתים") השתמרה טוב מחרפה, והשתרעה על פני כעשרה קילומטרים מרובעים. העיר מחולקת לרובעי מגורים ולאזור ציבורי המוכר בשם "מבצר העיר" שבו ממוקמים מבני הציבור העיקריים. השרידים בשתי הערים מעידים על תרבות מפותחת - גבעה מבוצרת השולטת על העיר, תכנון עירוני של רחובות ראשיים ברוחב עשרה מטרים הבנויים שתי וערב ומתחברים לסמטאות צרות יותר המסתעפות מהם לאזורי המגורים. הרחובות בנויים בדיוק לפי רוחות השמים (למשל צפון-דרום). הבתים בני 2-3 קומות, כאשר בכל בית הייתה חצר פנימית ודלתות הבתים היו מופנות לחזית הסמטאות. בגב הבתים מוקמו השירותים, חדר הרחצה ומסלקת אשפה שהתחברו למערכת ביוב עירונית. בין הקומות חיברו מדרגות עשויות לבנים שהובילו לקומות העליונות ולגג השטוח. תכנון הרחובות ומערכת הביוב העירונית מעידים על ידע הנדסי ועל יכולת תכנון אורבני מפותחים מאוד.

שרידי מוהנג'ו-דארו, אחת הערים הגדולות של תרבות עמק האינדוס | צילום: Usman Ghani

שפע כלכלי ותרבות מפותחת

הבתים נבנו מלבנים שרופות. זוהי הדוגמה היחידה של בתי לבנים שרופות באותה תקופה, ועדות לשפע כלכלי עצום, מכיוון שהיה צריך להשתמש בכמות אדירה של עץ כדי שטכנולוגית השריפה תהיה ישימה לא רק למבני ציבור אלא גם לבתי מגורים. הלבנים סטנדרטיות בגודלן, עובדה המעידה אף היא על תרבות מפותחת.
כל עיר הייתה מוקפת חומה גדולה, כשממערב לעיר ניצבה רמפה ועליה מבני ציבור ומחסנים שייעודם אינו ברור. במרכז ה"מצודה" במוהנג'ו-דארו התגלה בית מרחץ גדול שהוא הבניין הציבורי הגדול בעיר, והוא מעיד על חשיבותן של היגיינה וסניטציה בערכי התרבות של תושבי העמק. בכל התכנון לא זוהו אתרים היכולים להיחשב כמקדשים.
מבנה אחר שהתגלה הוא מה שארכיאולוגים מאמינים שהיה אסם התבואה העירוני. מתחת לאסם הבנוי מלבנים שרופות יש תעלות אוויר שנועדו להבטיח שהחיטה תהיה יבשה. נמצאו גם חורים לקורות עץ ששימשו עמודים התומכים את התקרה. אסם התבואה היה בלי ספק "האוצר המלכותי", שכן התבואה הייתה עיקר העושר של העמק. חשיבותה של התבואה היה רב כל כך עד שהיה צורך להמציא מידות סטנדרטיות כדי לגבות מסים. ואכן התגלו מידות משקל סטנדרטיות הגדלות במכפלות קבועות, שהיו מיועדות לשקילה - החל בפריטים קלים כמו תכשיטים וכלה ביחידות משקל גדולות לשקילת תבואה.
פרט חשוב הוא שנהר האינדוס שינה פעמים רבות את התוואי שלו, גאה והחריב את מוהנג'ו-דארו פעמים רבות, ולאחר כל חורבן שבה העיר ונבנתה מחדש. זה אינו יוצא דופן: ערים רבות בעולם העתיק שבו ונבנו מחדש לאחר חורבן, אלא שבמוהנג'ו-דארו שחזרו המתכננים את העיר בכל פעם באותה המתכונת, וכל בית נבנה על מקומו כמו שהיה קודם. כך אנחנו יכולים למצוא תשע שכבות שונות של אותה עיר ממש. עובדה זו מעידה על רציפות תרבותית וכנראה גם פוליטית של תרבות עמק האינדוס.

רחובות שתי וערב במוהנג'ו-דארו | צילום: Comrogues

תושבי העמק – חקלאים, אומנים, ממציאי כתב

תושבי העמק היו חקלאים וגידלו תוצרת חקלאית מגוונת: כותנה (זרעי הכותנה המוקדמים בעולם התגלו במהרגה), חיטה, שעורה, שומשום וכנראה גם אורז. הם בייתו בעלי חיים - חזירים, תרנגולות, שוורים, תאואים, פילים, גמלים (אך כנראה לא סוסים). היו להם קשרי מסחר רבים גם בתוך עמק האינדוס, והנהר שימש נתיב מסחר מרכזי לסחר פנים ולקשרי מסחר עם ארצות אחרות (חותמות מעמק האינדוס נמצאו ברחבי הודו, מסופוטמיה, שומר ועילם). המסחר היה בעיקר בכותנה, מתכות כדוגמת ברונזה, נחושת ואבנים טובות.
מפסלים שנמצאו אנחנו יודעים איך נראו תשובי העמק: הגברים והנשים היו בעלי שיער ארוך, לבשו גלימות עם כתף חשופה, נסעו במרכבות שהיו כנראה רתומות לתאואים וקברו את מתיהם. בין השאר נמצאו חרסים רבים המעידים על קדרות מפותחת. בעיקר הם הצטיינו באמנויות זעירות. באתרים רבים נמצאו צלמים מיניאטוריים וצעצועים, פסלונים רבים של בעלי חיים - בעיקר שוורים, ו"בובות" נשים עם קישוטי ראש מורכבים. הכדים (עשויים מחרס אדום עם עיטורים בשחור הדומים לכלי חרס המיוצרים עד היום באזור סינד) מעוטרים בטווסים, עצים ועוד.
אחת ההמצאות החשובות של תושבי העמק היה הכתב. בסך הכול נמצאו כ-400 סימני כתב שונים. ריבוי הסימנים (בד בבד עם מיעוט הסימנים הדרושים לכל חותמת) מעיד כנראה על כך שהכתב היה לוגוגרפי ולא אלפביתי (במקרה שהיה אלפביתי כמות הסימנים לא הייתה עולה על כ-50, והיו נדרשים יותר סימנים לציון כתובת). ידוע שהכתב נכתב מימין לשמאל ובשורה הבאה בכוון ההפוך, אך לצערנו הכתב לא פוענח עד עצם היום הזה וכל הניסיונות לפצח את הקוד שלו עלו בתוהו.

חותמות מעשה ידי תושבי עמק האינדוס. החותמת השמאלית מזכירה את דמותו של האל שיווה

חותם על ההינדואיזם?

חשיבות רבה במיוחד ניתנת לכאלפיים חותמות שנמצאו באתרים השונים. הללו שימשו כנראה למסחר. החותמות מעוטרות בכתב ובציורים של בעלי חיים כדוגמת בני בקר, טיגריסים, קרנפים, פילים, תנינים ועוד. חותמות רבות מעוטרות בדמויות נשיות ומעידות כנראה על פולחן טבע ופריון. חותמת אחת למשל מציגה אישה עירומה כששתי דמויות גבריות משתחוות לפניה. חותמת אחרת מתארת אישה שמרחמה צומח עץ. חותמות אלו יחד עם צלמיות-נשים, שנמצאו כמעט בכל הבתים (פולחן האלה? חברה מטריארכלית?), מעידים על חשיבותם של פולחני פוריות וטבע בתרבות העמק. חותמות אחרות מציגות איבר מין זכרי, וייתכן שגם הן קשורות לפולחני פוריות. פולחנים מסוג זה מתקיימים בהינדואיזם עד עצם היום הזה בדמות הלינגם של האל שיווה.
בחותמות רבות מוצאים דמויות המציגות פסיפס של האלים של התרבות, חלקם מעין פרוטוטיפים של אלים הודיים מוכרים, כדוגמת אדון החיות, לינגם כמושא לפולחני פוריות, השור כסמל לאון, האלה-האם, פולחני נחשים ועצים מקודשים, אלות טבע המזוהות עם פוריות, עצים, מקורות מים, אדמה ועוד.
החותמת החשובה ביותר - והמסקרנת מכולן - מראה אדם בעל קרני שור היושב בישיבת יוגה (כנראה ביער) כשמסביבו בעלי חיים רבים - טיגריס, פיל, קרנף וכדומה. בין הקרניים שעל ראשו מונח כובע, או קישוט אחר כלשהו, היוצר יחד עם הקרניים מעין קלשון משולש. כל אלו מאזכרים את דמותו של שיווה בדמות היוגי הגדול, אדון החיות והטבע הקשור לפולחני פוריות והקשור לשוורים (כדוגמת נאנדי) עד עצם היום הזה. מובן שזיהוי הדמות מן החותמת עם שיווה הוא ספקולטיבי, אך הוא עשוי להצביע על רציפות תרבותית שנמשכת מתרבות עמק האינדוס לדת ההינדואית בימינו.

הציוויליזציה של עמק האינדוס שקעה בסביבות 1800 לפנה"ס מסיבות לא ברורות: ייתכן שזה קרה כתוצאה מקטסטרופה אקולוגית כלשהי; כיבוש על ידי פולשים ברברים; "התמוטטות מערכתית" או כל סיבה אחרת. ואולם, תהיה הסיבה אשר תהיה, תרבות עמק האינדוס התדלדלה והתרוקנה מחיוניותה כתרבות מסודרת. מה שאבד הם רק האלמנטים האורבניים של התרבות (נטישת הערים, הטכנולוגיות העירוניות, היעלמות הכתב וכו'). להבדיל, המערכת הכפרית המשיכה להתקיים בלי שינוי. באור זה יש לראות את הכפרים בפקיסטן בת ימינו כמתקיימים ברציפות מיום שהחל עיבוד הקרקע בתקופת פריחתה של תרבות עמק האינדוס. הכפרים שרדו, אך הערים, ועימן התרבות כולה, גוועו ונעלמו.