ראמן, סיפורה של קערת איטריות

ראמן (Ramen) הוא שמו של מרק אטריות פופולארי ביפן. כל כך פופולארי שהוא נחשב לאחת המנות המייצגות ביותר של המטבח היפני. אך מקורה של המנה אינו יפני, אלא מסין השכנה. היא נכנסה לסל המזון היפני רק בתחילת המאה ה-20.
שכנים מעתיקים זה את זה פעמים רבות, בכל דבר וגם באוכל. אך ההעתקה אינה בהכרח תורמת לקירוב לבבות בין המעתיק למועתק. באחת ההפגנות נגד הנשיא האמריקאי דונלד טרמפ עמדה נערה מוסלמית עם שלט שעליו נכתב "הענקנו לכם את החומוס, תנו קצת כבוד". אך כשם שהשלט הזה לא שינה את דעתו של הנשיא, לא על חומוס ולא על מוסלמים. כך גם בכל מקום אחר. הבריטים אינם מכירים תודה ליהודים הספרדים שהעניקו להם את הדג שהפך לחלק מה'פיש אנד צ'יפס'; הפופולריות של צ'ילי קון קרנה וטאקוס לא ממש שינתה את התדמית של המקסיקנים בעיני האמריקאים; ניגוב החומוס על ידי הישראלים לא עזר לקרב בינם לבין ערביי המזרח התיכון; והראמן לא ממש שיפר את היחסים בין יפנים לסינים.
עד תחילת המאה ה-20 היה סל המזון היפני דל מאד. אורז ורוטב סויה היו הריבון במטבח. כל דבר לווה בקערה של אורז וכל דבר נטבל ברוטב סויה. היפנים כמעט לא השתמשו בקמח תבואה, לא בשמן, לא בתבלינים, לא בבשר. בשר חזיר, למשל, היה בזוי בעיניהם. סמל של מטבחים מטונפים. כל זה השתנה עם ההתפשטות הקולוניאלית היפנית. לאחר סיפוח טייוואן, כיבוש קוריאה ומנצ'וריה היגרו יפנים רבים לקולוניות החדשות, ובכיוון ההפוך קוריאנים וסינים היגרו ליפן והתיישבו בערים הגדולות. המפגש ההדדי הזה אפשר ליפנים לקלוט השפעות תרבותיות חדשות ובכלל זה אימוץ הראמן.

קערת ראמן. צילום: ניסו קדם

ראמן הוא הגרסה היפנית ללאמיאן (Lamian) הסיני. הללו הן אטריות שנוצרות על ידי תנועות מהירות של מתיחה, פיתול וקיפול של גוש בצק מקומח. האטריות מיוצרות בידיים מיומנות וללא עזרת מכשירים. תנועות המתיחה והקיפול יוצרות טבעות של בצק ההולכות ונעשות דקיקות יותר ויותר עם כל מתיחה וקיפול. חיתוך הטבעות והשרייה קצרה של האטריות במים רותחים הופכים אותן לאוכל מהיר, זמין לאכילה. לא במקרה נקראות האטריות הללו בשם לאמיאן – שם שפירושו אטריות מתוחות.
אטריות לאמיאן ובשר חזיר היו מרכיבים חשובים בסל המזון של המהגרים הסינים שהתיישבו ביפן. שניהם מוצרים זולים שאפשרו למהגרים, שהתפרנסו בדוחק, לספק את רעבונם. התדמית הזולה והגסה של האטריות (וגם של בשר החזיר) השתנתה כליל בעקבות מלחמת העולם השנייה, כאשר מאות אלפי מהגרים יפנים שבו למולדת מן הקולוניות שאבדו. החוזרים (Hikigasha) הביאו איתם את אותם הרגלי האכילה: אטריות ובשר חזיר הפכו לחלק קבוע במזונם. התדלדלות מקורות המזון בעקבות המלחמה והתזונה הלקויה של המעמד הנמוך והבינוני היפני הביאו גם את שאר האוכלוסייה לחפש תחליפים זולים. עלות הייצור הנמוכה של האטריות ובשר החזיר הפכו אותם למזון מקובל. בהדרגה השתנתה התדמית של שניהם. האטריות ובשר החזיר הפכו למרכיבים קבועים במטבח היפני.
בשנת 1948, במהלך שנות הרעב של היפנים, לקח על עצמו אנדו מומופוקו (Ando Momopfuku) לפתח מרק ראמן אינסטנט. עשר שנים ארך פיתוח ה"מנה החמה" הראשונה. וכשמומופוקו החל לשווק את מרק הראמן אינסטנט הראשון יפן כבר התגברה על הרעב. ואף על פי כן גרסת האינסטנט זכתה לפופולריות אדירה. הראמן הפך להיות למזון מהיר של מעמד הפועלים ושל המעמד הבינוני. אוכל של אנשים שאצה להם הדרך והם אוכלים בחיפזון. מאז הצריכה רק הלכה וגברה. כיום מיוצרות בסביבות 65 מיליארד מנות של ראמן אינסטנט בשנה.

בשנות השפע של יפן - בעשורים של שנות השבעים והשמונים – נולדו גם מסעדות אלגנטיות שהגישו ראמן כמנת עילית. תדמיתה של האטריה כמזון לעניים נעלמה לחלוטין, והראמן הפך למזונה של אומה שלימה. מאז המגמה הזו נמשכת: אלפי מסעדות המגישות ראמן צצו ברחבי יפן והעולם כולו. ישנם הטוענים שהפצת הראמן אל מחוץ ליפן היא הסממן הראשון להיפוך מגמות בקולוניאליזם הקולינרי – זה שהעניק למטבחים האירופאים תדמית כשיאי הגסטרונומיה והקולינריה העולמית. ללא ספק כיום הראמן היפני והאטריה האיטלקית חולקים יחדיו את המעמד של המזון הנפוץ ביותר בעולם.
בתוך יפן ממשיך מעמדו של הראמן להשתנות ולהתפתח. בעשורים האחרונים עיקר השינוי נסב סביב המאמץ של כל מחוז ומחוז ביפן ליצור לעצמו מנת ראמן אופיינית לו. זאת כחלק מהתחרות הפנימית, בין אזורים שונים ביפן להבלטת ייחודם התרבותי ומעמדם בחברה היפנית. ראמן משמש כיום ככלי משחק בדרמת התחרות הגלויה והסמויה בין אזורים שונים ביפן על יוקרה תרבותית.